התערוכה ‘ברשות הציבור’ – אמנות רחוב נכנסת למוזיאון!

לא חשבו עליו אז כעל זרם אמנותי. ‘וונדליזם’ היתה ההתווית הנפוצה יותר עבורו. אכן, היתה זו פעולה אורבנית פורעת חור וסדר של בני נוער, דרכה הם זעקו את כעסם וכאבם על הממסד שאינו רואה אותם ואת משפחותיהם ואת קשיי חייהם בשכונות המצוקה בהן התגוררו. פעולת החתימה הספונטנית של ‘כינוי הרחוב’ / Nickname שהם המציאו לעצמם היתה הדרך שלהם להגיד – הרחוב הוא הבית שלנו ומשום כך אנחנו מסמנים את בעלותנו עליו, בנוסף, אנחנו מתריסים בפעולות של ‘דווקא’, אל מול החברה שאינה רואה את מצוקותינו. 

אמנים נכנסים לזירת הרחובות.
קצת אחר כך, בהשראת הגרפיטי של ׳הרייטרים’ שחתמו את שמם על קירות העיר,  מצאו גם אמנים את הרחובות כמקום פעולה מתאים עבורם, מקום שמציע להם ‘גלריה חפשית’ ליצירתם, מקום עם קהל עצום, שנחשף ליצירותיהם מיד למחרת.

מריסוס חתרני לריסוס ממוסד
במשך כחמישה עשורים מתקיימת אמנות הרחוב כמעט בכל הערים הגדולות בעולם: ניו יורק, ברלין, ברצלונה, סאו פאולו, פריז, אתונה, בואנוס איירס, מרסיי, באזל ועוד ועוד.
רובה של אמנות ייחודית זו,  שמפזרת מסרים וצבע על גבי קירות קטנים וגדולים כאחד, נעשה באופן לא חוקי, אך בשנות האלפיים, משהחלו לשים לב ליופיה ולכוחה להיטיב עם שכונות ואזורים, יותר ויותר רשויות מקומיות ומוסדות החלו להזמין אמני רחוב ליצור באופן חוקי ומאושר.

בשנים האחרונות – אמנות הרחוב החלה להכנס יותר אל תוך גלריות וכמובילה טרנדים עיצוביים בעיצוב פנים ובעיצוב מוצר.
קצה תהליך ההתמסדות קרה כשדלתות מוזיאונים החלו להיפתח בפני אמנות הרחוב, בחיבוק ממסדי אמיתי, בשנות התשעים בניו יורק, ואחריה בעוד מוזיאונים בעולם.
בארץ נכנסה אמנות הרחוב למוזיאון לראשונה ב-2011,
עם התערוכה “בפנים” , שהתקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות, באוצרותה של  טל לניר.
בתערוכה זו הוזמנו מספר אמני רחוב פעילים להציג בתוך החלל של ביתן הלנה רובינשטיין.
מאז, במשך שנים ארוכות אף מוזיאון נוסף לא הרים את הכפפה, עד לתערוכה הנוכחית- “ברשות הציבור”, המתקיימת במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע.
נירית דהן, אוצרת המוזיאון היא זו שהחליטה לתת במה מוזיאלית לאמנות הרחוב, ודרור הדדי הצטרף אליה כיועץ אוצרותי.  
בחירת האמנים ניסתה להביא לייצוג של אמני רחוב ממגוון אזורים בארץ וממגוון גילים, טכניקות וסגנונות יצירה.