הכירו את האמן: בנצי ברופמן

בן 37 ממגדל העמק, מצייר גרפיטי לעסקים, יוצר פעילויות לנוער ולמשפחות ״זה מה שאני עושה כל יום כל היום, לפגוש אנשים שונים ולעבור איתם תהליך דרך תקשורת בין אישית עד לתוצאה ויזואלית ששנינו מרוצים ממנה, זאת האהבה שלי!״

מתי התחלת לעסוק באמנות?
״לצייר זו הייתה הבריחה שלי כמעט בכל מצב נתון, המון שנים לא ידעתי להגיד את זה בקול רם, אבל בסוף נפש האמן שבי היתה חזקה ממני ומצאתי את המקום הנכון עבורי.
האהבה שלי לציור על קירות התחילה בראשית שנות ה-90, הייתי בן 13 כשהתחילו לשדר את ערוץ MTV לראשונה בישראל,  פתאום התחלתי להיחשף יותר ויותר לתכנים מתרבות ההיפ הופ, התאהבתי! המוזיקה והקליפים בשילוב הסגנון לבוש ואותיות הגרפיטי מאחורי הגנגסטה שלראשונה קיבלו במה בזכות פריצת ההיפ הופ. הייתי ילד MTV קלאסי’ התשוקה לגרפיטי ביחד עם חלום הזוי לנגן מוזיקה, לא יכולתי להישאר אדיש לזה, זה פשוט השתלט עלי כבר אז עם כל הטירוף של זה, ציירתי על כל קירות החדר אותיות גרפיטי, הייתה לי קונסולת DJ, מפזר עשן, פוסטרים ומה לא היה שם.. החדר שלי היה נראה כמו מועדון היפ הופ קלאסי,  וכל שעתיים הייתה מסיבה״

איך לומדים לצייר לבד?
״האווירה בחדר הייתה הבריחה שלי במובן מסויים, זה אפשר לי לעבור תהליך של ניסוי ותהייה מגוון בתחום, רישום בעיפרון, ציור על קנווס, התנסות עם ספריי צבע ועוד.. כל יום הייתי מוסיף משהו חדש לרקע של החדר, עד שבשלב כלשהו זנחתי את הפחית ספריי לגמרי..

היום אני מבין גם למה זנחתי את הפחית ספריי באותה תקופה, אלה רגעים שאתה מבין שנפש האמן חזקה יותר מהכל!
החוויה שלי עם תהליך הלמידה הייתה ארוכה, בשלב מסוים כבר לא הייתי בטוח ביכולות של עצמי ופתאום הרגשתי שהמוח בוגד בי וכבר לא כל כך בטוח בעצמו, הייתה לי תקופה מאוד ארוכה של המחשבות האלה בראש ובשלב כלשהו גם סיפרתי לעצמי שאני לא מספיק טוב בזה.. עם השנים למדתי להכיר את הספריי ממקום בוגר יותר, היום אני יכול לספר על החוויה שלי עם פחית הספריי רק דברים טובים, זה כלי מאוד מיוחד, אי אפשר להסביר את זה אבל כשאני עובד עם הפחית אני מרגיש שהיא חלק מהגוף שלי, זה עוד איבר שעוזר לי לבטא את עצמי, האפשרות להגיע לתוצאות ציור ריאליסטיות עם אפקטים שמצליחים לרגש את העין האנושית בלתי מוגבלות עם ספריי.״ 

איך היית מגדיר את האמנות שלך?
״אני מאוד אוהב ריאליזם אבל זה מאוד מגוון אצלי, אני מתפרנס מציורי קיר ביום יום שלי, כך שכמעט כל יום אני פוגש את עצמי מצייר סגנון אחר. עם הזמן גיליתי שזה מתאים לי, התהליך הזה של לפגוש אנשים שונים ולעבור איתם תהליך דרך תקשורת בין אישית עד לתוצאה ויזואלית ששנינו מרוצים ממנה, זאת האהבה שלי!

זאת קודם כל הגישה במקצוע הזה, גם מול הלקוח וגם כשאני עובד מול הקיר.
בסוף אני תמיד מזכיר לעצמי שהכל טמון בי, גם כשאני מצייר חיפושית משה רבנו בחדר ילדים ולא פורטרט ענק ברחוב, תמיד צריך לזכור שבסוף מדובר ברגש שעולה בי תוך כדי היצירה, זה לא משנה עם זה הסגנון שלי או בקשה של הלקוח, כל עוד בתחושה שלי הצלחתי לעשות דקויות ופרטים שהביאו את היצירה לרמת ביצוע טובה יותר (נניח הברקות ברגליים של החיפושית יצאו ממש טובות) זהו ניצחתי! הנפש שלי הרוויחה את מה שהיא רוצה.״